ילדים, שונים זה מזה בתגובתם לתהליכים המתרחשים סביבם בכל דבר בחיים וכמובן גם כאשר הוריהם מחליטים להיפרד.
מסיבה זו, לא ניתן לתת מרשם שיתאים לכל הילדים ורצוי מאוד לקבל הדרכה מאיש מקצוע שיוכל לכוון אתכם באופן המתאים ביותר עבור ילדיכם.
יחד עם זאת יש גם דמיון באתגרים ההוריים שנמצאים בפני כל הורה בתהליכי פרידה ועל כן אתאר בשורות הבאות את הסכנות והאתגרים העומדים בפניכם ההורים בהתאם לגילו של הילד והמשימות ההתפתחותיות אותן הוא אמור להשיג.
מלידה עד שנתיים
מגיל לידה עד גיל שנתיים עובר הילד התפתחות מואצת בכל מישורי ההתפתחות: פיזי, מוטורי, קוגניטיבי וגם רגשי. חלק מהשינויים ניתן לראות בעין. אנו רואים איך תוך מספר חודשים הילד לומד להתהפך, לשבת וללכת. אנו רואים, איך הוא לומד להגות אותיות, מילים ומשפטים. אומנם איננו רואים את ההתפתחות הנפשית שלו, אולם זה שאיננו רואים, לא אומר שזה לא קורה...
תינוק בא לעולם עם מוכנות בסיסית לקשר וליחסים. אולם, יכולתו להפוך למבוגר אוהב, נאהב, המסוגל ליצור קשרים ולהנות מהם, תלויה באופן שבו יחווה את הקשרים הראשונים בחייו, הקשרים עם אבא ואמא.
היכולת לאהוב, ליצור קשרים, לרכוש חברים, כל אלו מתפתחים מתוך חווית הקשר שנרקם בין התינוק להוריו. תינוק שחווית הינקות שלו הינה חוויה של אהבה, של סיפוק צרכיו בזמן, של עקביות ורגישות, יחווה את העולם כמקום טוב ויהיה מוכן לרכוש חברים, מתוך החוויה הבסיסית שלו, שקשר הינו דבר טוב.
לפיכך, המשימה הרגשית של גיל הינקות הינה בנית תשתית רגשית שתאפשר יצירת קשרים משמעותיים.
מאידך, כאשר ילד הנמצא בשלב זה חווה פרידה של הוריו, שבעקבותיה אחד ההורים נהיה פחות דומיננטי בחייו, הוא איננו מבין בשכלו כי ההורה לא זמין עבורו מאחר וההורים החליטו להיפרד, מבחינתו, חוסר הנוכחות של הורה בחייו, נחווה כאובדן הקשר ועלול לפגוע בחוויית הקשר שלו ובביטחונו העצמי.
לפיכך, ה"סכנה" הגדולה ביותר כאשר ההורים נפרדים והילד הינו מתחת לגיל שנתיים, היא פגיעה בתפיסת הערך העצמי של הילד ובחוויית ההתקשרות שלו.
אז איך בכל זאת מצמצמים את הנזק?
חשוב לשמור על קשר רציף של הילד עם שני ההורים. בגיל כה צעיר, מומלץ שלא יעברו יותר מיומיים שלושה בהן הילד לא ניפגש עם שני ההורים על מנת שלא יחווה את אובדן הקשר עם אחד מההורים.
יש חשיבות לקביעת שיגרה מסודרת של מפגשים שתהפוך לחלק מסדר חייו של הילד.
חשוב לשמור על סביבה קבועה אצל שני ההורים, מה שמייצר עבור הילד תחושה של יציבות ובטחון.
תקשורת אפקטיבית בין ההורים שמאפשרת תיאום ושיתוף בשגרת יומו, הינה קריטית לשלומו הפיזי והרגשי.
גלאי שנתיים עד שש
בגלאים אלו, הילד מתחיל להיפתח להיכרות נרחבת יותר עם העולם. הוא מתחיל לרקום יחסים עם חבריו לגן ועם בני משפחה נוספים. עם התפתחות הדיבור, הילד נחווה בעינינו לעיתים כ"איש קטן", אולם חשוב מאוד להבין, כי תהליכי החשיבה אצל ילדים הינם שונים מאוד מאלו של מבוגרים, הדימיון והמציאות משמשים אצלם בערבוביה. הילד תופס את עצמו כמרכז העולם וכך גם תהליכי החשיבה שלו. תהליך הסקת המסקנות אצל הילד הינו לכן שונה לגמרי מאופן החשיבה של המבוגרים. לדוגמא: כאשר הייתי בהריון עם בני השני, הייתה בתי הבכורה כבת ארבע. לקראת סוף ההיריון, החלה בתי להתנגד ללכת לגן בבקרים, משהו שמאוד לא אפיין אותה. לאחר מספר בקרים קשים, הבנתי, כי עלי להבין "מה עובר לה בראש" ושאלתי אותה באופן פשוט מה קשה לה, ותשובתה הדהימה אותי. היא ענתה: "אם תלכי ללדת מי ייקח אותי מהגן?". בתהליך החשיבה של ילדה בת ארבע, לא קיים מקום לאלטרנטיבות, לחיפוש חלופות ולמציאת פתרונות. כל אלו הינם תהליכי חשיבה שנרכשים בשלב מאוחר יותר מתוך התפתחות קוגנטיבית, ניסיון החיים ותיווך של ההורים. תשובתי הפשוטה לבתי: שסבתא תבוא לקחת אותה מהגן", פתרה בשניות את הבעיה עבורה ומאותו רגע, לא היו יותר קשיים סביב הפרידה בבוקר.
ילד החווה פרידה של הוריו, עלול למשל לחשוב כי ההורה שעזב את הבית גר ברחוב, קר לו, אין לו מה לאכול, זאת משום שלא עולה בדעתו שיכול להיות עוד פתרון עבור ההורה מחוץ לבית המשפחה. ילד עלול לחשוב שאם אבא עוזב את הבית, הוא ייקח עמו את המשחקים של הילד, מאחר והוא זה שקנה לו אותם. ילדים עלולים לפרש את פרידת ההורים כחוסר שביעות רצון שלהם מהתנהגות הילד. ועוד...
מחשבות אלו עלולות להדאיג את הילד ולגרום לו לחרדה. כאשר עולמו של הילד מוצף בחרדה, הוא אינו פנוי למשימות ההתפתחותיות שנדרשות בגילו והוא עלול להתקשות לתפקד במסגרת הגן, להתקשות בפרידה מאתנו בבוקר, ולהתקשות בלפתח קשרים ומיומנויות חברתיות.
מה בכל זאת ניתן לעשות?
חשוב לדבר עם הילדים בגובה העיניים ובשפה פשוטה ולברר מה מטריד אותם, ממה הם מודאגים, ול"תקן" מסקנות שגויות. לעיתים, הילדים לא ישתפו אותנו מיוזמתם, מאחר והם חשים כי אנו בתקופה קשה ולא ירצו להעמיס עלינו ולכן יש חשיבות רבה לכך, שמדי פעם, ההורה יזום דיון ברגשותיהם ובתחושותיהם ביחס לפרידה על מנת להבין מה מציק להם.
מאפיין נוסף שעלול ליצור קושי בשלב זה הוא מה שניקרא "התסביך האדיפלי". בגיל זה, הבנים "מאוהבים" באימא, רוקמים חלומות להינשא לה ביום מן הימים ולגרש את המתחרה (אבא) מהסביבה. ואילו הבנות מ"תאהבות" באבא שהוא בשלב זה הגבר הנערץ בחייהן ורואות באם מתחרה שלהן על ליבו. בהתפתחות התקינה, בסופו של דבר הבן מוותר על האמא ומתיק את רגשות האהבה שלו, לדמות נשית אלטרנטיבית. ואילו הבת, מותרת על האבא, ומעבירה את רגשות האהבה שלה, לדמות גברית אלטרנטיבית. אולם, כאשר פרידת ההורים מתרחשת בשלב זה, עלולים הילדים לחוש כי "הצליחו" במשימה של "כיבוש" ההורה עד כדי כך, ש"גירשו" את המתחרה מהבית. תחושה זו, מייצרת מצד אחד תחושה של גדלות אצל הילד, כאילו הוא "כל יכול" ומצד שני, מייצרת תחושות אשמה קשות על מה שעוללו כביכול להורה ש"גורש" על ידם. פתרון לא יעיל של השלב האדיפלי, עלול לגרום קשיים רגשים בהווה וגם בעתיד, ועלול להשפיע על היכולת לפתח קשריי אהבה וזוגיות.
מה בכל זאת ניתן לעשות?
להבהיר לילד בצורה חד משמעית כי הוא ילד ולא בן זוג ולהתבטא באופן מכבד כלפי ההורה השני.
גלאי שש עד שמונה
המשימה התפתחותית החשובה בשלב זה היא למידה וייצרנות. ילדים בגיל זה עסוקים במשימות הבית-ספריות, ברכישת אבני היסוד של הקריאה והחשבון ובפיתוח מיומנויות אחרות, כנגינה, ספורט וכו'.
בשלב זה, תהלכי החשיבה של ילדים מפותחים יותר, והם פחות נוטים לעוות את המציאות. אולם, עדיין הם מתקשים להבין את המציאות החדשה שנקלעו אליה. בנוסף, עדיין קשה להם לבטא את מצוקתם באופן מילולי.
לעיתים הילדים חרדים מאוד לשלומם של ההורים ועל כן עלולים לא לשתף אותם במצוקות שלהם.
פעמים רבות, ילדים משתמשים במנגנוני הגנה של הכחשה והדחקה, על מנת שלא לחוש את הכאב שגורמים להם האירועים במשפחה. במקרה כזה, נראה לפנינו ילד שלכאורה דבר לא מטריד אותו, אך העובדה שהילד מתנתק לכאורה מהאירועים, איננה אומרת שהוא אינו חש כאב. יתרה מכך, האנרגיה שילד משקיע בהדחקה, תבוא על חשבון הפניות שלו למשימות החשובות של שלב זה. אנו עלולים לאות ילד הסובל ממחושים שונים, ילדים המפתחים "טיקים" ועוד...
כיצד ניתן בכל זאת לצמצם את הנזק?
גם כאן, חשוב ליזום שיחות עם הילדים על השינויים בחייהם, ולאפשר להם לשאול שאלות ולתת להם תשובות כנות, אך כאלו שמבהירות להם, כי ההורה הוא המבוגר האחראי.
כמו כן, מומלץ להשתמש בספרי ילדים שנכתבו בנושא זה, כדרך נוספת ליזום שיחה עקיפה בנושא.
יש להשתדל שלא לשתף את הילד במצוקת ההורים ולצפות ממנו לתמוך ולהבין.
לגיטימי לגמרי להסביר לילד כי אימא עצובה, או כי אבא מתגעגע, אבל לא כדאי לתת לילד חוויה שההורה מתפרק ולא מסוגל להוות עבורו משענת ובטחון. מומלץ מאוד להורים לפנות לטיפול עבור עצמם, על מנת לקבל תמיכה, הכלה והכוונה מאיש מקצוע, ועל ידי כך להתחזק ולהיות מסוגלים להוות משענת ותמיכה רגשית לילדיהם.