לאחרונה הוגשה הצעת חוק בכנסת שמטרתה לבטל את חזקת הגיל הרך, אך מהי בעצם חזקת הגיל הרך?

בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, אם לא באו ההורים לידי הסכם באשר למשמורת הילדים, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, בית המשפט רשאי לקבוע את משמורת הילדים כראות עיניו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אמם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת.

המשמעות היא שבכל מקרה בו ההורים לא מגיעים להסכם בעצמם או באמצעות הליך גישור, בית המשפט כמעט תמיד עשוי להעדיף את האם כמשמורנית עד גיל שש. זאת כמובן, במקרים שבהם שני ההורים כשירים. אולם כאשר הנסיבות הן כאלו שהאם חולה חס וחלילה או כל סיבה משמעותית אחרת, רשאי בית המשפט לפסוק אחרת. על פי מודל זה, בית המשפט מכריע, מי מההורים הוא ההורה המשמורן, ומי מהם יבקר את הילד פעם או פעמיים בשבוע ובכל סוף שבוע שני.

אין ספק כי גישה זו מעניקה לאם מעמד משמעותי יותר בחיי הילד וגם אחריות רבה יותר כלפיו. לשאלת המשמורת מתלווים בדרך כלל גם היבטים כלכליים, שכן ככל שהילד שוהה באופן שווה אצל שני הוריו, יש לכך השפעה על גובה המזונות שהאם תהיה זכאית לדרוש עבורו.

אבות רבים חשים שחוק זה מפלה אותם לרעה, פוגע בזכויותיהם ההוריות, ואף בזכויות של ילדיהם לחוות הורות משמעותית מצדם. הטענה הרווחת היא כי כיום גברים רבים מעורבים בגידול ילדיהם, לא פחות ולפעמים אף יותר מאימותיהם, ועל כן אין כל מקום לחוק שמפלה מראש לצד זה או אחר.

מן הצד השני, נשים רבות טוענות כי על אף המגמה של שיווניות בטיפול בילדים, במשפחות רבות האם היא עדיין ההורה המטפל יותר והמעורב יותר בניהול הבית, וכי אחריות הורית משותפת לא צולחת במקרים רבים.

לטענתן, גברים רבים מבקשים להיות משמורנים או דורשים משמורת משותפת, מאחר שהם מעוניינים לשלם מזונות מופחתים, ואולם בפועל, בסופו של דבר האם נושאת ברוב הנטל של הטיפול בילד, וכן בחלק ניכר של עלויות הטיפול בו.

ואכן, פעמים רבות אנו עדים לכך שהורה אשר כמעט לא היה שותף לטיפול בילד במהלך חיי הנישואין, דורש לפתע משמורת משותפת, או ממניעים כלכליים או מתוך נקמנות, ולאו דווקא משום שטובת הילד עומדת לנגד עיניו.

מודל האחריות המשותפת

על פי מודל זה, לצורך התפתחותו התקינה, ילד נזקק לטיפול של שני הוריו. אחריות הורית משותפת שואפת למעורבות מרבית של שני ההורים בחיי הילד. גישה זו מבטלת במקרים רבים את הצורך בקביעת משמורת ומטילה על שני ההורים אחריות שווה.

בשל התהליכים החברתיים המשתנים, הוקמה לפני כחמש שנים "ועדת שניט", שתפקידה היה לבחון את הנושא ולגבש המלצות. בשנת 2011 פורסמו מסקנות הוועדה, ולפיהן יש לבטל את חזקת הגיל הרך ולאמץ את מודל האחריות ההורית המשותפת. הוועדה סברה שיש לבחון כל סכסוך בגין משמורת הילד לגופו, כאשר על בית המשפט לבדוק באופן שווה את התאמת האב או האם להיות הורים משמורנים עבור ילדם.  וועדת שניט הובילה ליוזמת חקיקה של שרת המישפטים דאז ציפי ליבני. הצעת החוק של שרת המשפטים (אותה אימצה הממשלה כיום), מאמצת למעשה את רוב מסקנות ועדת שניט ומבקשת לקבוע כי תינוק עד גיל שנתיים יגדל עם אמו (במקום עד גיל 6 כנהוג היום), ומעבר לגיל שנתיים,  תוטל "אחריות הורית משותפת" על שני בני הזוג, אלא אם יגיעו להסכמה אחרת ביניהם.

אולם בנובמבר 2005 הצעת החוק "נפלה" בקריאה ראשונה, לאחר שהאופוזיציה הצביעה נגד החוק של הממשלה, מתוך ראית עולם שהוא פוגע בזכיות נשים. חברת הכנסת מירב מיכאלי שהובילה את המהלך אמרה, כי "הפלנו היום חוק שהיה מפקיר ילדות וילדים למלחמות בין הורים בגירושין. אנחנו מאמינות בשוויון בין גברים לנשים שצריך להיות מושג בחקיקה חכמה ולא דרך חוקי קומבינה של ממשלה כושלת".

אני סבור כי בסופו של דבר, ראוי ששני ההורים יבואו לדיון בסוגיית המשמורת, מנקודת מבט של טובת הילד, ומתוך הבנה שילד זקוק לשני הורים שדואגים לצרכיו ומשתפים פעולה.

יתרה מכך, ההורים צריכים להבין כי לכל אחד מהם יש אינטרס מובהק בכך שההורה השני ישקם את חייו ולא ייקלע למשבר רגשי או כלכלי, שירסק וימוטט אותו, שכן דבר שכזה יפגע בילד המשותף.

הבנה כזו תביא הורים רבים לסיים את ההכרעות מחוץ לכותלי בית המשפט ולמצוא פתרונות שמתאימים לצרכי הילדים, ליכולת הכלכלית של ההורים.

בשורה התחתונה, חשוב שההורים יזכרו תמיד את האמת הפשוטה: גם לאחר פירוק הזוגיות, ההורות המשותפת נמשכת כל החיים.

קבעו היום פגישת ייעוץ ללא התחייבות
שם

אנא הזינו שם
דוא"ל

אנא הזינו כתובת מייל חוקית
טלפון

אנא הזינו מספר טלפון מלא כולל קידומת
קבעו היום פגישת ייעוץ ללא התחייבות
שם

אנא הזינו שם
דוא"ל

אנא הזינו כתובת מייל חוקית
טלפון

אנא הזינו מספר טלפון מלא כולל קידומת